ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי. כי פלא הוא אם לא מת מרוב היגון והאבל. ולא יכלו אחיו לענות אותו מרוב הבושה והבהלה. ולפי שראה שהיו יראים ממנו. אמר גשו נא אלי ולא תיראו מפני. כי אני יוסף אשר מכרתם אותי כלכם ולא עשיתם לי רע. כ"ש אני לבדי שלא אוכל לעשות לכם רע. ובמדרש אמרו גשו נא אלי לומר להם אשר מכרוהו. וזה אין דבר ראוי לאומרו בפני המצריים ע"כ. ד"א למה אמר להם גשו נא אלי לפי שלא רצה לדבר עמהם על ענין מכירתו בפני בנימן. כדי שלא יתביישו אחיו מבנימן וכדי שלא יגיד לאביו. ואמר להם שלא יגידו לאביו והריני מכסה מבנימן אחי. אף אתם תכסו מאבי ולא תיראו ממני שאגלה הדבר. לכך כתוב גשו נא אלי ויגשו. ויפה דרשו והכתוב מסייעם דכתיב אשר מכרתם אותי והלא בנימן לא מכרו. נראה שלא היה מדבר אלא עם שאר האחים. וכן צריך לומר שלא אמר בפניו כל הסיפור עד מהרו ועלו אל אבי. בענין שלא יבין בנימן את הדבר. ולפי זה יתישב יפה מה שאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. שנראה מזה שהיו שוים כולם הם ובנימן כאומרו כי פי המדבר אליכם. אבל בדיבור הראשון של גשו נא אלי וכל הסיפור לא היו עיניהם ועיני בנימן שוים. אלא עיניהם לבד. שאם לא כן למה הזכיר בכאן ועיני אחי בנימן. ואמרו במדרש כי יוסף שאל לבנימן בסתר מה אמרו אחי לאבי בשעה שנגנבתי מאצליכם. והגיד לו איך הביאו הכתונת טבולה בדם ואמרו זאת מצאנו. א"ל יוסף כן היה. לקחוני אנשים רעים והפשיטו בגדי ממני. והאיש שלקח בגדי ממני הלך להחביאם במערה ואכלו ארי ולי מכרוני חבריו הנה. ראה כמה היה יוסף צדיק. שלא רצה לגלות מכירתו אפילו לבנימן ע"כ. וזה להורות שלא ידע בנימן מהמכירה:
ועתה אל תעצבו. לפי שאתם רואים אותי במעלה וכבוד. ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי אף על פי שהוא דבר מגונה מאד כי לא אתם שלחתם אותי הנה ולא משיתם מאומה. כי האלהים אשר לו נתכנו עלילות. וזהו וישלחני אלהים לפניכם. ואמר ועתה אל תעצבו לרמוז להם. כי ענין המכירה היה דבר מגונה מאד והיו ראויים לעונש גדול. והיה ראוי לכם להתעצב ולידאג. ולכן אמר להם ועתה אל תעצבו. אבל לאחר זמן תעצבו. כי בכאן רמז להם ענין עשרה הרוגי מלכות שהיה בעונם. וכמו שאז"ל עשרה הרוגי מלכות מתו בעונם ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ובסוף פרשת ויחי יתבאר זה יותר בעז"ה. ובמדרש אמרו ועתה אל תעצבו בשבילכם. ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרה עצבון מאכלו. כד"א בעצבון תאכלנה. אבל אתם אל תעצבו. שאין לכם עצב בעון זה במאכלכם אל הרוח'. הה"ד כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. לא יצאת גזרת מכירתי מכם. אלא הקב"ה גזר כן כדי שתהיה לכם מחיה בשבילי. שנאמר כי למחיה שלחני. וחזר לומר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. להורות להם מה שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם ולא אתם. והטעם לפי שהם כשמכרוהו ושלחוהו שם היה לעבד עולם ולא לכבוד ולמעלה. ואמנם הוא עכשיו מולך ומושל על ארץ מצרים. אם כן השם הוא השולח. כי מאתו לא יצא כי אם טוב. וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. אעפ"י שבאותו העת אתם השולחים הזמורה. בזה העת אין אתם השולחים כי האלהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. ואחר שזה כן בזה תראו כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. מהרו ועלו אל אבי ותגידו לו את כל כבודי. וזהו ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגומר. ואמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש כמאמרם ז"ל. והנראה ע"ד הפשט כי לפי שיוסף אמר להם שיגידו לאביו איך הוא מושל בכל ארץ מצרים וידוע כי אין ראוי לשום אדם לשבח עצמו והוא גנות גדולה. כאמרו יהללך זר ולא פיך. לכן אמר להם יוסף והנה עיניכם רואות. כי פי המדבר אליכם ואין ראוי לי לשבח מאמרי. ולכן לא אמרתי לכם אלא ראשי דברים מכבודי. אבל אתם תוכלו להגיד את הגדולות והנוראות שראיתם מכבודי. ולכן יוסף לא אמר להם אלא דברים כוללים מכבודו. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. אבל פרטי הפרטים לא אמר להם. לפי שאין ראוי לשבח עצמו בפיו. וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. ולכן אין ראוי להאריך בעניני כבודי. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם בעיניכם מפרטי פרטי כבודי. כי לכם משפט הגאולה. ואף מה שהגיד יוסף מכבודו בדרך כלל לא היה ראוי לאיש המעלה כמוהו. אלא להודיעם שענייני העולם הזה ותענוגיו הם הבל. וכסף וזהב הם אוצרות הבעל. לבד מה שמוציא בפדיון נפשו. כמאמרם ז"ל מהו ואנכי אפדם בממונם. והמה דברו עלי כזבים. לאצור אוצרות לבעל. ותמצא זה מפורש באחאב כששלח לו בן הדד מלך ארם כספך וזהבך לי הוא וגו'. והשיבו ישראל לך אני וכל אשר לי. וכששלח אליו פעם שנית לאמר כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ואז קרא המלך לכל אדוני ישראל ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. והשיבו לו כולם אל תשמע ולא תאבה. ומה הקשה לשאול בשניה מבראשונה שהוצרך לומר רעה זה מבקש. והזקנים וכל העם אמרו אל תשמע אליו. עד שהוצרכו חז"ל לומר שבקש בשנייה שיקחו ממנו תמדת התורה. דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וז"ש כל מחמד עיניך. ולכן אמר המלך רעה זה מבקש כנגד התורה. ואמרו לו הזקנים לא תשמע אליו. כל הטובות הם הבל בערך התורה. ולכן נ"ל שאמרו הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה לפי שדנוהו כמסית. כי בראשונה לא אמר אלא כספך וזהבך והודו לו. וחזר להסית שיקח מחמד עיניהם. והשומע סבור שהיה שואל חמדת המרגליות והאוצרות הטמונים וזהו וחפשו את ביתיך. ולא היה כן אלא חמדת התורה היה רוצה ליקח ולהעבירם על דת בענין שיעבדו ע"ז. כמוזכר במסית נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולכן כמ"ש במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כ"כ בכאן אל תשמע ולא תאבה. ולפי שכתב במסית ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה כי הרוג תהרגנו. נתן השם למלך ארם ולכל עמו ביד ישראל דכתיב ויכו בני ישראל ארם מאה אלף רגלי ביום א'. ולפי שאלו היו רוצים להסית את ישראל. דנם השם כדין עיר הנדחת. שכתוב שם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו' וכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא. וכתיב ושרפת את העיר ואת כל אשר בה. ולכן כתוב בארם וינוסו הנותרים אפקה אל העיר. ותפול החומה על כ' ושבעה אלף איש הנותרים. כי למה לא מתו כולם ביד ישראל. אלא שרצה השם לדונם כדין עיר הנדחת ותהיה חרם העיר וכל אשר בה. ולכן ותפול החומה עליהם בענין שתהיה תל עולם לא תבנה עוד. ולפי שבמסית כתיב כי הרוג תהרגנו. סיפר שם ובן הדד נם ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו לו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתננו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ועשו כן והלכו אל מלך ישראל. ואמר שהיה אחיו ויעלהו על המרכבה ויכרות עמו ברית. ואז בא איש האלהים ואמר לו יען שלחת את איש חרמי מידך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ועתה ראה והתבונן במה שכתבתי. כי למה ענשו בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו. ועוד למה קראו איש חרמי. אבל כמו שכתבנו הוא כמין חומר. כי אחר שהוא היה המסית הגדול וכל עמו עמו הנם כמסיתים וכעיר הנדחת ותפול החומה עליהם. הנה בן הדד היה המסית הגדול. והכתוב אמר בו כי הרוג תהרגנו. וכן היה ראוי שיעשה מלך ישראל לבן הדד שיהרגנו וידו תהיה בו בראשונה. בענין שיהיה חרם הוא וכל עמו. ככתוב בעיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה וגו'. וכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו. וא"כ מלך ישראל עבר על זה וחמל על הדד שהיה איש חרמי ולא הרגו. לכן חרה אף ה' בו ובעמו אחר שהם דנוהו תחלה כמסית ואמרו אל תשמע ולא תאבה. ולהורות שבן הדד ועמו היו רוצים להסית את ישראל בנחש ובקסם. תמצא שכתב שם כשיצאו אל מלך ישראל אולי יחמול עלינו. כתיב שם והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ואין להאריך בזה אלא שיצא לנו מזה שכל טובות העולם הם הבל. לבד טובות הנפש שהיא התורה. ולכן יוסף הצדיק אע"פ שנראה שהיה משבח עצמו לומר וישימני לאב לפרעה. לא היה אלא להודיע כי טובות הנפש הם טובות אמיתיות. ורעות הנפש הם רעות באמת. ולא רעות הגוף כי הייסורין והעינויין מעמידין האדם. והעמידו לו כל תלאותיו ליוסף עד שעלה למעלה זו. ואחר שהוא בזאת המעלה. ידוע הוא שהשם העלהו במעלות על מזבחו. וכפר על עונותיו. כאמרם ז"ל במדרש על מחלת בת ישמעאל. שלשה מוחלים להם על כל עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. וטעמם ידוע כי הגר אחר שהכיר לבוראו ונבדל מסורו הרע הוא מכופר. והעולה לגדולה ידוע כי אחר שהוא היה בשפלות והשם נזכר ממנו והעלהו לגדולה אין לו עון אשר חטא. שאם היה בו עון היה מעכב גדולתו. ואחר שהוא בגדולה אין ראוי שאדוניו ישיב אחור ימינו להשפילו. וכמו שאמרה אשת מנוח כשאמר מות נמות כי אלהים ראינו. לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. כי אין מדרך האדון להעלות עבדו במעלה ואח"כ להשפילו ולהמיתו. כי טוב לו את אשר עדן לא היה. וכן הנושא אשה אחר שהאשה משלמת הגוף ומצלת אותו מהעון. כאומרם און אשתו הצילתו. ראוי הוא שיהיה מכופר. וכל זה אסמכוהו אקרא דמחלת בת ישמעאל. וא"כ אחר שיוסף חטא עם אחיו בהוצאת דבה והשם ענהו ויסרהו מלכת בדרכיו הראשונים. ואח"כ העלהו לגדולה. מן ההכרח הוא שהוא מכופר מעונותיו. ולכן סיפר להם מעלתו וכבודו להודיעם מעלת נפשו. כי כל טובות העולם הזה תוהו המה. כי באופן אחר לא היה ראוי לשבח עצמו. ולכן אמר להם אתם רואים כי פי המדבר אליכם. ואין ראוי להאריך ולדבר במעלתי אלא לסבה הנזכרת. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי:
ובמדרש אמרו. והנה עיניכם רואות. א"ר בנימין בשם ר' אלעזר כך אמר להם כשם שבנימין יכול להבחין שאין בלבו מחשבה רעה על מכירתי. כך אין בלבי שנאה עמכם לפי שמהקב"ה יצא זה לטובתי ולטובתכם. תדעו ותבינו. וכמו שפי מדבר אליכם טובה. כן לבי עליכם לטוב לקיים מה שאמרתי בפי הה"ד כי פי המדבר אליכם. ולכך והגדתם לאבי ע"כ. עיין בדברי הרמב"ן ז"ל ותמצא זה המדרש בדבריו. אח"כ סיפר שנשק לאחיו ובכה עליהם ואח"כ דברו אחיו אתו אבל לא בכו. לפי שעדיין לא היו מתחרטים מכל וכל. ואולי היו מצטערים על מעלתו. ולכן אחר כל זה לא בכו עמו אלא דברו עמו בשפה רפה. והרמז בזה שאע"פ שבראשונה כתיב ולא יכלו דברו לשלום עכשיו דברו אחיו אתו. ובמדרש אמרו שלא הזכיר בהם צוארי כמו שהזכיר בבנימן. לפי שבנימן בחלקו היה בהמ"ק שנקראת צואר. וכן בחלק יוסף משכן שילה שנקרא צואר. ולכן בכו זע"ז על חרבנם. אבל הם שלא היה בחלקם מקדש לא בכו ולא נאמר בהם צואר ע"כ:
ואמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. בענין שלא יאמרו שהיה מושל בהם עבד א'. ויוסף היה אומר לפרעה ולעבדיו שהיו לו אחים רבים ונכבדים. וכשראו דבריו אמת שמחו. וצוה פרעה ליוסף שיקח עגלות לפי שהיה כתוב בנימוסי מצרים שלא היו עגלות נמצאות בכל הארצות ההם זולת במצרים. ולכן לא היה רשות להוציאם בלא רשות פרעה. וזהו ויתן להם יוסף עגלות ע"פ פרעה לפי שפרעה היה רוצה שיבא יעקב. ולכן אמר וקחו את אביכם ואת בתיכם. וז"ש במדרש וכי מה טיבו של פרעה אצל יעקב. אלא כיון ששמע פרעה שיוסף בן בנו של אברהם נתירא ואמר זה בן מלכים הוא עכשיו יניחנו וילך לו. לכך בקש על יעקב ובניו שירדו אצלו. ונדר להם שייטיב להם כשם שהטיב לאברהם דכתיב ולאברם הטיב בעבורה וכתיב הכא ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. ולפי שמצריים אין מצווים בכיבוד אב ואם הקדים בניהם לאביהם. אבל בבני יעקב כתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. לכולם נתן לאיש חליפות שמלות להוציא מלבם שאין בלבו שום קנאה עליהם. הם הפשיטו כתנתו שנאמר ויפשיטו את יוסף. והוא שלם להם טובה תחת רעה כדי שידעו שמחל להם:
ולבנימין נתן וגומר אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק כבר כתבתיו למעלה. אלא רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בת שתשאל מן המלך שיהרגו בשונאיהם ונפלו על פיה באותו היום ג' מאות איש. הה"ד ותאמר אם על המלך טוב ינתן גם מחר וגומר. ולכך נתן לו כסף רמז להרוגים כנגד הכסף שנתן המן להרוג ישראל. ונהפך הדבר ושלטו הם בשונאיהם. ולאביו שלח כזאת מהו כזאת כשם שנתן מתנות לאחיו כך שגר מתנות לאביו שוקלות כנגדן. וזהו כזאת נושאים מטוב מצרים זה גרים של פול. ר' בנימן בר יפת בשם ר"א. שיגר לו יין שדעת זקנים נוחה הימנו. עד ארבעין שנין מיכלא מעלי. מכאן ואילך משתיא מעלי ע"כ. וע"ד הנעלם אמר לאביו שלח כזאת עשרה חמורים רצה להודיע לאביו שאף על פי שישב בארץ מצרים. שלא שכח תלמודו וקבלתו שמסר לו. אבל השלים עצמו בחכמה במצרים שהיה כור הברזל וכור ההתכה. כי שם כח חכמת הטומאה. ולכן ירד אברהם למצרים ושם נתנסה בחכמה זו ועלה לשלום כמו שכתבו בסתרי החכמה. ולכן אמר בו ויעל אברם ממצרים לשלום. וזהו רמז ארבעה נכנסו לפרדס כמו שהארכתי במשנת בן זומא בפי' מסכת אבות. ואינה נראית מעלת החכמה הקדושה אלא מכח חכמת הטומאה. ולכן אמר שלמה המלך ע"ה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. לרמוז שכמו שהאור אינו ניכר אלא מתוך החשך. כן החכמה הקדושה אינה ניכרת מעלתה וטהרתה אלא מתוך כח הטומאה. ולכן אמר וראיתי אני שהוא ראה זה יותר מכל האדם. לפי שהוא חקר בחכמתו לדעת זאת החכמה. ולכן אמר בספרו שבתי וראיתי וגומר. מהיכן שב אלא כשחזר מהררי חשך ומהררי קדם שהלך שם לדעת אותה חכמה כמוזכר בספרי הזוהר. ולפי שהוא היה בקי בזאת החכמה אמר שיתרון החכמה גדול מאד. וזה ידוע מן הסכלות שהיא חכמת הטומאה שאינה חכמה אלא סכלות והעדר. כמו שאנו מכירים יתרון האור מן החשך. ולכן אמרו כי הסנהדרין היה להם לידע חכמת הכישוף לבטל הכשפים כשיצטרכו. וכן לדעת מעלת החכמה הקדושה. ולכן אמר גם זה לעומת זה עשה האלהים. כי כמו שיש ימין יש שמאל. וכמו שיש טהרה יש טומאה. והכל זה כנגד זה. ולכן מנו החכמים היכלות קדושה והיכלות טומאה. כי כמו שיש עשר ספירות מקדושה כן יש עשר ספירות טומאה. וכמו שבקדושה יש מעלות מעלות משפיע ומקבל כמו זכר ונקבה. כן יש בכח הטומאה משפיע ומקבל זכר ונקבה. ולכן אמרו שידה ושידין זכרים ונקבות. ולפי שיוסף הצדיק עמד במצרים ועמד על זאת החכמה שלח לאביו רמז מן החכמה. וזהו ולאביו שלח כזאת זהו זה לעומת זה. עשרה חמורים זכרים. ועשרה אתונות נקבות. רמז לחכמת הטומאה שהיה בקי בה. ואע"פ שישב במצרים שנים רבות ניצל מאשת זנונים ומנכריה אמריה החליקה. הרמוזה באותה פרשה של שית זונה ונצורת לב שהיא יושבת בהיכל ששי מהיכלות הטומאה. ולפי שהדברים עתיקים אין להאריך יותר.
אחר כך סיפר שבאו לאביו וספרו לו כבוד יוסף ויפג לבו. לומר שנהפך מחום לקור ונתקרר ויחלש. וכשומעו דברי יוסף וראה בפועל העגלות שלא נמצאו בכל הארצות זולתי במצרים. ותחזק לבו ורוחו. ולפי שקנה מיד השלימות שאבד. אמר ויאמר ישראל ולא אמר יעקב. ורבותינו אמרו כי רמז העגלות הוא סוד עגלה ערופה. והוא האמת כי הוא ממסורת הברית שמסר לו יעקב. וזהו לפי שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף. ולמעלה אמר אשר שלח פרעה. ובמדרש הגלוי אמרו אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו. היתה ע"ז חקוקה עליהם ועמד יהודה ושרפם. למוד הוא אותו השבט לשרוף ע"ז שנאמר ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו. מהו וישאם וישרפם. כד"א ותעל משאת העיר. עמד יוסף ונתן להם עגלות אחרות ולכך כתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף ע"כ:
רב עוד יוסף בני חי. יפה דרשו לפי שהיו בניו מאריכין בגדולתו. אמר להם ישראל אביהם רב לכם אל תאריכו בספור גדולת מעלתו. כיון שהוא חי אלכה ואראנו ואודה לאל כעל גמולות. כי לא הלכתי בגדולות. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו'. הרמז בזה כי יעקב היה מתירא לירד למצרים כמו שנתירא אביו. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. שהשם א"ל אל תרד מצרימה אולי יאמר לו כן. וזה תוכל להבין מהתשובה שהשיב לו השם ואמר אנכי האלאלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. נראה שהיה מתירא ועל זה הקריב זבחים:
